שם: תאי מילר
מקום מגורים: אוסטרליה
הכי מתגעגעת ל: חום האנושי בישראל, משפחה ותחושת השייכות
החיים הטובים באוסטרליה - האמנם?
גדלתי וחייתי כל חיי ברעננה.
הרבה שנים חלמתי לעבור לגור באוסטרליה. תמיד חלמתי אבל רק אחרי הצבא החלטתי לקחת את החלום ולהגשים אותו.
הבנתי אז שיש בי צורך עמוק לחוות צורת חיים שונה משלי, להתרועע עם אנשים ששפתם אחרת משלי וגם להשביע סקרנות אודות המדינה המשונה הזאת.
התכנון שלי היה לעבור לגור באוסטרליה, להשתלב בשוק העבודה, להכיר חברים אוסטרלים ופשוט לחיות את חיי כאזרח אוסטרלי מהשורה, לגלות האם באמת הם יודעים משהו שאנחנו לא..
בתחילת החורף האחרון הסדרתי את ויזת העבודה שלי, תהליך שהיה פשוט יותר משחשבתי ובפברואר ארזתי מזוודה עמוסה בגדים וחלומות וטסתי אל צידו השני של העולם.
בעשרים ואחד לפברואר נחתתי במלבורן אוסטרליה לבוקר שמשי ודי מהר הרגשתי שדברים מתגבשים בדיוק כמו שרציתי: קיבלתי משרה בחברת מרקטינג אוסטרלית ומצאתי חדר בדירה במרכז העיר, הכל הלך לפי התכנית.
ואז הגיע הקורונה…
לפני שהספקתי להבין מה קורה, החברה שעבדתי בה נסגרה ואני מצאתי עצמי מחפש בנרות כל מקום שיכול להכניס לי משכורת.
נכנסתי לסגר של כחודשיים בו היה מותר לצאת את הבית רק לקניות או עבודה במידה ויש כזו.
כל מקומות הבילוי והמסעדות נסגרו קליל, על אף שעשינו כמיטב ויכולתנו להינות מהתקופה הזו, ראיתי איך כל הציפיות שלי מתנפצות לרסיסים.
למזלי הרב הקהילה היהודית במלבורן בראשות הרב דודו, יודעת לתמוך בכל חבריה והם עזרו לי מאוד במציאת עבודה אחרת, הפעם בתחום הבנייה, לא עבודת חלומותיי, אך גם בעתות משבר צריך לשלם חשבונות.
להבדיל מישראל, באוסטרליה האמרה "כל עבודה מכבדת את בעליה" באמת מתקיימת. עובדי הבניין הם הן מקומיים והן מהגרים וכולם מקבלים שכר נאה מאוד – בסביבות 60 שקל לשעה.
באוסטרליה כל עובד מחויב לעבור הכשרה מסוימת לכל! תפקיד ובצירוף שכר נאה, נוצרת תחושת כבוד כלפיי כל מקצוע, מבנייה ועד למלצרות. אין פה מקצוע שהוא מתחת לרמתו של מישהו, כשצריך עבודה וכסף, עובדים במה שיש.
מעבר לכך, המשכורת הבסיסית יכולה לחלוטין לכלכל אדם ברמת חיים טובה.
אני שכרתי חדר במיקום טוב במלבורן ושילמתי עבורו מחיר של חדר בבאר שבע.
לא צריך לשלם 60 שקל למגש פיצה, או 150 אלף שקל כדי לקנות אוטו חדש.
גם הקניות בסופר זולות משמעותית וכל התמהיל הזה מוביל לשגרת חיים קלה למדי.
בייחוד בתקופת הקורונה חזיתי באיך נראית ממשלה תומכת, כל אזרח כאן מקבל מענקים נאים שמסוגלים להחזיק קיום של משפחה, יש הטבות בשכר דירה ואף הקפאה של משכנתאות, הכל כדי לאפשר לאזרחים לצלוח את התקופה הקשה הזאת.
הפער נובע מכך שיש תחושת ביטחון אמיתית כאן, לא מפחידים את האזרחים בחדשות, אלה רק מעניקים מודעות,
בתי הספר נסגרו וכך גם המסעדות והברים. אך ניתן היה לחוש שהכל נעשה למען מטרה חשובה.
ותאמינו או לא, אבל הכל מתנהל בשלווה מוחלטת, לא תראו פאניקה ברחובות או לחץ מתמיד, אנשים חיים את חייהם גם בצל המשבר, ממש כאילו העולם סביב לא עולה בלהבות.
האזרחים כאן מאוד ממושמעים, לכן לא היה צורך במסיכות או כפפות, בעת נשמעה ההצהרה על סגר, מיד אנשים נשמעו להוראות ונסגרו בביתם.
ועדיין משהו כאן לא מושלם,
גם כיום כאשר ענן המשבר מתחיל לחלוף קמעא ואני אט אט מתחיל שוב לראות אוסטרליה במיטבה, אני מפנים שעל אף יתרונותיה הרבים אוסטרליה לא תוכל לשמש לי בית לעולמים.
אמנם השכר נאה, אך שוק העבודה כאן מוצף בעובדים ועל כן מעסיקים מרגישים בנוח להתייחס לעובדיהם כפיונים הניתנים להחלפה בכל עת.
המקומיים עשויים להיראות מסבירי פנים על פניי השטח, אך גם לאחר ניסיונות רבים, מעולם לא מצאתי איתם את החיבור המיידי שאני מרגיש כלפיי כל ישראלי אותו פגשתי לאורך הדרך, כל תרבות התקשורת שלהם שונה משלנו ועל כן לתחושתי יש תקרת זכוכית מסוימת שאני באופן אישי לא מצליח לפרוץ, ההומור חסר, החום האמיתי והקרוב חסר, עבורי הם מכרים, לא חברים.
גם אם ישאל אותי המוכר בחנות לשלומי אדע שלא התכוון לכך כמו מוכר הפלאפל ליד הבית שלי.
אמנם אין צפירות בכביש, אבל גם אין אהבה אמיתית בין האנשים.
השכר נאה, המחייה קלה, אבל אין להם את הצבע העז שיש לנו.
ובשבילי הכסף לעולם לא יהיה שווה את המרחק העצום מהמשפחה והחברים הטובים שיש לי בארץ.
משום כך בספטמבר אני אורז חפציי וחוזר הביתה להתחיל ללמוד, כמובן לא לפניי טיול קצר ברחבי החוף המזרחי.
הנופים והחוויות כאן הם באמת יוצאי דופן ואני יותר ממליץ לכל אדם להגיע לכאן לראות את כל היופי הזה בעיניים.
אך לא כל גן עדן לטיול הוא מקום להקים בית.
כי לחוות חיים מעבר לים זה נפלא, חשוב, מפתח וכיף אדיר, אבל בנקודת הקצה אני יודע להגיד שהבית שלי הוא רק אחד.
לבלוג של תאי מילר – לחצו כאן
לקריאה נוספת: רילוקיישן לאוסטרליה- כל מה שרציתם לדעת
